<h1>סמ"ק מצוריך סימן רמ"ו</h1>
<h2>דף מה.</h2>
פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין מצוה גדולה כמו פדיון שבויים שהשבוי עומד בסכנת מות חרב ורעב והמעלים עינו מפדיון [שבויים] עובר משום לא תאמץ לבבך ולא תעמוד על דם רעך ולא ירדנו בפרך לעיניך ובוטל מצות פתוח תפתח ידך ומצות וחי אחיך עמך ואהבת לרעך כמוך והצל לקוחין למות והרבה דברים כאילו ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים. בפרק קמא דב"ב (דף ג') מוכיח כי אנשי העיר שגבו מעות לבנות בית הכנסת ובא להם דבר מצוה מוציאין בו את המעות קנו אבנים וקורות לא ימכרו אותן לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים אע"פ שהביאו כל הלבנים וגדרו את האבנים (ופעלו) [ופסלו] את הקורות והתקינו את הכל לבנין מוכרין הכל מפני פדיון שבויים בלבד אלא אם בנו וגמרו לא ימכרו בית הכנסת אלא יגבו לפדיון מן הציבור. ואמרינן פרק השולח (גיטין מ"ה) אין פודין השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם פי' דלא ליתי לאיגרויי בהו או משום דוחקא דציבורא. ואין מבריחין השבויין מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים מכבידין עליהם עולם ומוסיפין עליהם שמירה על שמירהא) וכן אין לוקחין (שם) מן הגוים ספרים תפילין מזוזות יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. שנינו בפרק ג' (הוריות י"ג) כל הגדול בחכמה מחבירו קודם לפדותו אפילו היה עם הארץ כהן גדול ותלמיד חכם ממזר תלמיד חכם קודם. א) מוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לגוי אפילו לגר תושב ואם מכר עצמו לגוי ועבר על דברי תורה או אפילו לעבד עבודה זרה או לעבודה זרה לחטוב עצים או לשאוב מים הרי זה מכור ואע"פ שעבר ועשה שלא כהוגן מצוה לפדותו שלא יטמע בהם שנאמר אחרי נמכר גאולה תהיה לו בא ואמר לך הריני מוכר עצמי לגוים אין אתה זקוק לו עד שימכר אבל אחר שימכור לגוי מצוה לפדותו, עכ"ל המיימון (הלכות מתנות עניים פ"ח הי"ג).
<h2>דף מז.</h2>
לתת צדקה לעני כדכתיב (דברים ט"ו) נתון תתן לו וצריך ליתנה בסתר ולא יתפאר בצדקה ולא (יתפאר) [יתיהר] בה ואומר הרב ר' אליעזר (טור יורה דעה סי' רנ"א) שאם היה העני עובר עבירה להכעיס אינו חייב לזונו דלא קרינא ביה אחיך עד שישוב ויקבל עליו דין או ילקה כדאמרינן בגיטין (דף מ"ו) גבי ההוא דלודאי ואף גם משומד לתיאבון היה אומר כן ורב אמי (שם) שהיה רוצה לפדות משומד אוכל נבילות לתיאבון לפנים משורת הדין היה עושה ואמרו חכמים (כתובות דף נ') המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ואמרו בירושלמי (פאה פ"א ה"א) פעם ראשון אחת לקרן מכאן ואילך לריוח. עשיר שאינו רוצה ליתן צדקה כופין אותו בדיןא) כדאמרינן (ב"ב דף ח') רבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקהב). וגדול המעשה יותר מן העושה (שם ט') ודווקא באדם עשיר אבל כשאינו עשיר אסור לדוחקו יותר מדאי רק בדבר הראוי. א) ומכין אותו עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי ליתן כדאמר רבא כו', עכ"ל המיימון ז"ל (הלכות מתנות עניים פ"ז ה"י). ב) יש אומרים אכפייה בדברים והא כיון שמתן שכרו בצדו דכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו' אין בית דין מוזהרין עליו ורש"י פירש כי הוטל כבר על רב נתן כמה יתן ונתרצה ואחר כך מיאן לתת ואכפייה דומיא דממשכנין על הצדקה ור"י פירש כי לפי הירושלמי ניחא דקאמר לא תימא מוזהרין אלא עונשין. עוד יש לומר דלא הוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה אלא כבוד אב ואם ושילוח הקן דכתיב בהו למען יאריכון ימיך כדאמר פרק שילוח הקן (חולין קמ"ב) אין לך מצוה שמתן שכרה בצדה שאין תחית המתים תלוי בה למען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך, לשון תוספות בפרק קמא דב"ב (שם בד"ה אכפייה).
